האם אנחנו מחנכים את הדורות הבאים לאהוב?

עודכן: 12 במרץ



ההאם אנחנו מחנכים את הדורות הבאים לאהוב?

השאלה היא: איך אפשר לחנך את הדורות החדשים להבין, לכבד ולשלב את בני גילם עם מוגבלות (עם מוגבלות מלידה או נרכשת).

הנושא מורכב ומכיל היבטים רבים שכדאי לעסוק בהם, בסדרת מאמרים זו נעסוק כל פעם בהיבט אחר. אכן כל אספקט הוא רגיש וחשוב לא רק כדי למנוע התעלמות מאדם עם מוגבלות פיזית או נפשית, אלא גם כי הנושאים האלה משקפים את רמת בריאות החברה שאליה אנחנו שייכים.

ילדים הם המראה הנאמנה ביותר של החברה. כל אחד מאיתנו בונה כל יום את החברה: דרך שיפוטים, החלטות, מילים או ביטויים שאנו חוזרים עליהם. אנשים רבים רואים אותנו ומחקים אותנו ומשמיעים את הטיעונים שלהם על סמך הדוגמה שאנו מציגים, לא על מה שאנחנו "מדברים מטעמי נוחות" אלא על המעשים שלנו. בעיקר הילדים שלנו שגדלים בלי להקשיב למילותינו, לא משנה כמה פעמים נחזור על אותם המשפטים, הם לומדים בקלות ממה שהם רואים שאנחנו עושים.

ילדים הם המראה הנאמנה ביותר של החברה. כל אחד מאיתנו בונה כל יום את החברה: דרך שיפוטים, החלטות, מילים או ביטויים שאנו חוזרים עליהם

איך אנחנו המבוגרים מתנהגים כלפי מוגבלות, איך מתייחסים לאנשים עם מוגבלות?

לגבי דעות קדומות יש הרבה על מה לדבר. בכל מדינות העולם, בחלקן בדרך מוגזמת, בחלקן בדרך בלתי צפויה, החווית דחיפת כסא גלגלים או ליווי אדם עם מוגבלות פיזית או נפשית, או בעל מראה מסוים, יכולה להפוך לחוויה שלילית מאוד. אותה החוויה תגרום לנו להרגיש חוסר אונים, עצב וכעס.

לחוות את הסצנה העצובה שבה ילדים מפוחדים פורצים בבכי כי הם צריכים לפנות לאדם "מיוחד", שובר את הלב, בעיקר לנכה. במיוחד במקרים אלה שהנכה אינו מוגבל שכלית והוא מצליח להבין שמדובר בדחייה ואפלייה. מציאות קשה נוספת היא להיות מוקף בילדים או מבוגרים הצופים באדם "מיוחד" כתוכנית אימה או במקרים אחרים להיות נוכח במצב שבו אנשים צוחקים עליו. ההורים של הילדים הסקרנים ומפוחדים הללו אינם שקועים באותו רגע בטלפונים הניידים שלהם,הם זמינים. אך אינם מסוגלים להתייחס למצב. קשה להם לעשות דבר, לפעמים מונעים מהילדים שלהם להתנהג בצורה כל כך אכזרית, לפעמים לא. בכל מקרה הם לא עוזרים להם. הילדים שלהם אדיבים ומנומסים, אך אינם מביעים אמפתיה. מול מקרים כאלה לאותם ההורים יש תחושת אי נוחות וצער חזקים כמו הפחד של ילדיהם, הם מעמידים פנים, מושכים את ילדיהם בזרועותיהם כך שהילדים שלהם לא יהיו במגע עם "האנשים השונים האלה" אפילו אם מדובר בילדים.


אף אחד מההורים שיש להם ילדים עם מוגבלות או שסובל ממחלה הגורמת לנכות לא נהנה מהעובדה ש"נכות" זו קיימת.

מצד השני, התופעה מודגשת או נמשכת בבתי הספר, ולכן אנו רואים כחלק מההכשרה הדרושה של ילדים או צעירים אלו, לרבות זמן וניסיון ההכלה, ולקדם תכניות שילוב רציניות. יש לנו גם דוגמה של כמה בתי ספר שרצו לעשות משהו בנידון, אבל ועדות של הורים חששו שילדיהם ילמדו עם תלמיד עם מוגבלות בן גילו והתנגדו לכניסתם של תלמידים עם מוגבלויות לכיתות של ילדיהם, למרבה הצער אנחנו לא מדברים על דוגמה בודדת.

ברור לי שזה קשה ולא טבעי לצפות מכולם להבין ולקבל את הנכות כדבר נורמלי.

אף אחד מההורים שיש להם ילדים עם מוגבלות או שסובל ממחלה הגורמת לנכות לא נהנה מהעובדה ש"נכות" זו קיימת.

יש מגוון גדול של שונות והרבה סיבות לשונות. כל עוד ואדם לא חווה את השונות באופן אישי אינו יכול אפילו לדמיין במה זה מדובר. אז איך נוכל לפתור את הבעיה האמיתית הזו שמייצרת טראומה חברתית לרעת אנשים וקהילות? הפתרון הוא לא כזה רחוק ואפשר להשיג אותו בקלות, אין גלולת קסם , זהו פתרון התומך במערכת המיסטית של זרע שיש לשתול ולטפל בו כדי שינבט, יגדל ויניב פרי ובסופו של דבר יהפוך לעץ. זרע זה נטוע ב"חינוך" וגדל "בדוגמה אישית".

#חינוך #מודעות #מיוחדים #קבלה #שילוב

עזרו לנו להשיג את המטרות שלנו, תרמו עכשיו.

אין תרומות קטנות, יש רק לבבות גדולים.




 

האגודה הישראלית לתסמונת קורנליה דה לנגה נולדה בשנת 2020, מונעת על ידי משפחות ואנשי מקצוע שקשורים, במטרה לשפר את איכות חייהם של אנשי CdLS ובני משפחותיהם, זו היחידה ברחבי הארץ.


אנו ארגון התומך במשפחות הקיימות על מנת להבטיח אבחון מוקדם ומדויק של CdLS, המקדם מחקר ומאפשר לאנשים פרטיים, משפחות, חברים ואנשי מקצוע לקבל החלטות מושכלות ולתכנן את ההווה והעתיד של האדם המושפע.

הצוות שלנו מורכב מבני משפחה ואנשי מקצוע המעורבים בעמותה, שמוסרים את העצמם לקהילה הזאת.